צבר - בלוג עם קוצים

למרות שזה נשמע מוזר לאוזניים ישראליות, ברוב העולם יש גשם גם בקיץ. אז נכון שעכשיו אמצע אוגוסט, אבל אני נוסע לעבודה עם מטריה.

גשם בקיץ זה לא קר. פשוט כי לא קר בקיץ. המשמעות של גשם לא קר היא בעצם סנדלים (סנדלי שורש כמובן 🙂 ), חולצה קצרה ומטריה. לפעמים יוצאים לבלות בחוץ אז לוקחים מעיל גשם מניילון. גשם הוא לא סיבה לא לצאת לבלות. אם מוסיפים לכך את העובדה שהטמפרטורות בחורף והשלג והימים הקצרים לא מוסיפים רצון לצאת החוצה, מבינים למה קצת גשם לא מונע מאף אחד לצאת החוצה.

אז הנה כמה אנקדוטות על גשמי קיץ לטובת הישראלים שמתגעגעים לגשם:

הלם תרבות, יגידו הציניקנים, זו ההרגשה של ישראלי מתורבת כשהוא נוחת בנתב"ג אחרי טיול בחו"ל. יש בזה מידה מסוימת של צדק וגם אירוניה, אבל לא על זה התכוונתי לכתוב.

הלם תרבות (culture shock) זהו תהליך פסיכולוגי העובר על מהגרים בין ארצות שונות. התהליך כולל 4 שלבים עיקריים, מתחיל עם הגעת המהגר לארץ היעד ונמשך מספר שנים. לצערי לא שמעתי על התהליך הזה לפני שעליתי על מטוס ולכן אני כאן כדי לספר לחבר'ה (בישראל). חיפוש קליל באינטרנט בעברית הביא תוצאות דלילות בנושא, וחבל. הרשת הישראלית חזקה בהרבה תחומים. ידע הוא כוח, גם נפשי. פיליפיני נחמד סיפר לי לא מזמן שהוא קרא על התופעה הזו כשהוא התחיל להתכונן להגירה, וכשהוא עבר את זה הוא ידע כל הזמן מה עובר עליו ולמה לצפות בעתיד. הוא סיפר שזה עזר לו לעבור הרבה קשיים בהגירה.

הפוסט הוא תרגום חופשי לעברית. המאמר המקורי באנגלית נמצא כאן.

כשהתחלנו לארוז לקראת מעבר לחו"ל בפעם השלישית בתוך שנים ספורות, הסתכלתי אחורה וידעתי שלדחוס את החיים שלנו במזוודה ולעזוב את המולדת שלנו [ברצלונה] הייתה ההחלטה הכי טובה שכנראה עשינו. כשאתם עוברים לגור בארץ אחרת ומעבירים את החיים שלכם כמסע מלא בחוסר ודאות, אתם מתבגרים בדרכים לא צפויות.

אתם מתמודדים עם אתגרים חדשים, אתם מכירים צדדים בעצמכם שאפילו לא ידעתם שקיימים, אתם נדהמים מעצמכם ומהעולם. אתם לומדים ומרחיבים אופקים. אבל אתם גם לומדים את ההיפך, ואחרי שאתם נופלים ולומדים את הלקח, אתם נהיים יותר צנועים. אתם מתפתחים, אתם מתגעגעים הביתה… ואתם מעצבים זכרונות שנשארים איתכם לנצח. אם אי פעם חייתם רחוק מאוד מהבית, או יצאתם למסע ארוך במיוחד, אני בטוח שהרגשתם את 17 הדברים שמשתנים בכם לנצח כשאתם חיים במדינה אחרת.

לפעמים אני חושב בלבי, איך זה לחיות בניו-זילנד. להיוולד באי באוקיינוס במדינה שקשה לאתר על המפה. לגדול בעיירה מנומנמת שרעפיה אדומים, לטייל בשדה ירוק ולהתבונן באיכר הגוזז כבשה לבנה. לגדול בבית שסבא בנה אותו, להיות נכד של סבא שמת מיתה טבעית, ללמוד היסטוריה של 222 שנה מתוך ספר ארוך ודק, לשאוב יין מתוך חבית במרתף, במרתף שאינו מקלט.

להיות ניו-זילנדי ולתכנן בביטחון תוכניות ל -5 שנים מראש. לעקוב בחרדה אחר גורלה של קבוצת כדורגל מקומית, להתגייס לצבא קבע כי אין צבא חובה ולהתפטר מהצבא תוך שאיפה לחיים שיש בהם קצת מתח.

לקרוא עיתון בניו-זילנד ולא להבין את המתרחש בארץ הקודש, מדוע נהרגים בני אדם על כל שעל אדמה צחיחה, כאשר העולם הוא גדול והחיים יקרים?

להאמין כי בני האדם אחים הם וכי עם קצת רצון טוב ניתן להסדיר כל בעיה אנושית. להיות ניו-זילנדי ולדעת כי תותח יורה רק ביום הולדתה של מלכת בריטניה, לדעת כי רימון הוא פרי המשאיר כתם על בגד לבן, לדעת כי שק שינה נועד לטיולים, כי אלמנה היא אישה זקנה וכאשר הורה מספר על בנו שנפל, לשאול אותו אם הבן לא נחבל.

להיות ניו-זילנדי קטן וקטנוני, המסתגר בד' אמותיו, ואינו שותף בשום חוויה קוסמית, ואינו ערב לשום איש, ואיש אינו ערב לו, ואין הוא נדרש להקריב קורבנות אדם, ואין הוא מצפה שאיש יקריב את עצמו למענו. להיות ניו- זילנדי קטן שהחתולים אינם נכנסים בו ורעשים אינם חודרים אליו.

אלוקים! שבחרתנו מכל העמים, אינני בא אליך בטענות, אני מקבל את הדין בהכנעה, באהבה, בגאווה, לא הייתי מחליף את ירושלים בוושינגטון, ואת החיים הקשים בישראל בחיים קלים יותר בשום מקום אחר עלי האדמות. זוהי ארצי, המולדת של ילדי, זה גורלנו ונוכל לו אבל אל תכעס, ריבונו של עולם, אם אני לפעמים מהרהר בלבי:

האמנם זה צודק שבניו- זילנד מתים משעמום?

כולם יודעים שערוץ 1 אינו פופולרי בישראל, בלשון המעטה. אבל אולי לא הרבה אנשים יודעים שלערוץ הממלכתי שלנו יש יותר רייטינג באופן יחסי מאשר לערוצים המסחריים אצל ישראלים בניכר. כן, אין מה לעשות, כמעט אף ישראלי בחו"ל לא רואה "הפח הגדול", אבל כן רואים פה תוכניות תרבות, פוליטיקה, חדשות וכו' מישראל. מי שסתם רוצה לראות זבל טלויזיוני, יש לנו מספיק תוכן "מקומי" (צפון אמריקאי).

אפתח בוידוי קטן: בשנה האחרונה עברנו להתגורר בקנדה.

האמת שלא תכננתי לכתוב על זה בבלוג, אבל החיים מפתיעים ולא את הכל מתכננים. צבר כבר לא צבר, אלא מהגר.